בשבילי הזמן בחמישה פרקים
פרק א-
פתאום עכשיו, פתאום היום" / תרצה אתר
עד גיל מסויים אתה חושב שתשאר צעיר לנצח, שהזמן יעמוד מלכת.
לעיתים הוא חסר חשיבות בעיניך ונדחק לפינה כאילו בך לא יגע.
מגיע רגע, לעיתים כמו הבזק אור חזק ולעיתים בהבהובים קלים- שבו אתה מבין,
שבו אתה יודע-
שאין לך יותר לאן לברוח, שהוא קרוב אליך הרבה מעבר למה ששערת, שהוא פוסע איתך-
לעיתים צעדים מדודים, לעיתים מרחקים ארוכים, אבל שאתה והוא בתנועה מתמדת,
שלא תוכל להתכחש לו אף לא דקה אחת נוספת בחייך ושלא תוכלו להפרד עוד לעולם.
מהו אותו הרגע?
קשה להגיד, זה כנראה משתנה מאדם לאדם ובכל זאת איפשהו באיזור אמצע החיים סימני הדרך- הפיסיים, המנטליים, הקוגנטיביים- מאיצים את אותו המפגש איתו ומביאים את הבשורה- בשורת הזמן.
המשוררת רחל חלפי מספרת לנו בשירה "ככה זה הזמן 2" על אותו הרגע:
"פתאום הוא מציץ אלי מבין
הקפלים. פתאום הוא עושה לי "קוקו" פתאום
הוא אומר : את שלי!
ובשיר אחר שלה "חבל על הזמן" היא מוסיפה:
"פתאום תפסתי שהוא/ משהו כזה ממשי כזה/ אתה יודעת דבר/ שאפשר להחזיק ביד.."
כמו חלפי, גם אני פגשתי ברגע הזה וזה היה מפגש מכונן..
* הכותרת "בשבילי הזמן"- חשבתי על ריבוי המשמעויות שבצירוף (ללא ניקוד)- הזמן נועד לי, מהו הזמן עבורי, אני צועד בשבילי הזמן, אילו שבילים פוסע בהם הזמן עצמו..)
מצורף השיר: "תחנה של זמן" / אסתר שמיר, רמי קליינשטיין
https://www.youtube.com/watch?v=mL6pmCKGUsw
פרק ב'- הזמן- קווים לדמותו
אז לאחר שהסכמנו (או לפחות אני הסכמתי..) בפרק הקודם שהזמן מגיח לחיינו "פתאום" במלוא הדרו (או בכמה "פתאומים" קטנים), חשבתי שכדאי קצת לתהות על קנקנו. מיהו אותו "זמן"? מהם מאפייניו?
השירים תמיד נותנים את התשובה המדויקת ביותר לכל שאלה, לכן אעדיף אותם על פני מילותיי שלי. כך מספרת לנו רחל חלפי על אותה "ישות זמנית":
"הוא פחדן מה זה פחדן הזמן כל הזמן
מתחבא
בורח מתחת למיטה" (חבל על הזמן)
"ככה זה הזמן
נחל מבעבע בועות שכבר אינן
נחל פתלתולי נסוג נכלולי
מתחבא מתגלה
סוכן סמוי. סוכן כפול..
"גם ישנו גם איננו..
"גורס לועס
דוחס בו זמנית זמנים זמנים.." (ככה זה הזמן 2)
"הזמן הוא מסתגר כזה
הוא לא זמין.."
"לפעמים הוא מתרכך
חוזר
בתשובה
חוזר
על עקבותיו" (אנחנו מנסים קצת/ רחל חלפי)
נוכחותו והעדרותו הבו זמניים, פתלתוליותו, היותו כנחל מבעבע והתעתוע שהוא מייצר בשל כל אלה הופכים את הזמן לאחת החידות הגדולות ביותר של חיינו. כדי לפתור אותה לפחות באופן חלקי נראה לי שכדאי שנסכים להכיר בכך שכל מה שנאמר עליו זאת כנראה השתקפות של מי שאנחנו..
אז היו נגיעות פואטיות קלות אודות עיתויו ומהותו של הזמן, והפרק הבא יגע במערכת היחסים בינינו לבינו..
מצורף השיר "ים הרחמים" של קובי אפללו
https://www.youtube.com/watch?v=dyH7ml8sh04
פרק ג'- מה בינינו לבין הזמן?
"אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו
זמן לכל.
ואין לו עת שתהיה לו עת
לכל חפץ. קהלת לא צדק כשאמר כך." (אדם בחייו/ יהודה עמיחי)
אנחנו בדיאלוג מתמיד עם הזמן אם נרצה ואם לאו.
אם אנחנו לא עונים לו הוא קורא חזק ואם שוב לא עונים לו
הוא מגביר את קולו עד שלעיתים נאלץ לצעוק כדי שנתקשר איתו.
יהודה עמיחי קובל בשירתו על אבדן הזמן בחיינו ובפרט בשירו "אדם בחייו". רחל חלפי משרטטת לנו מערכת יחסים משתנה ומורכבת עם הזמן: "היה איזה רגע/ שהוא ברח ואני ברחתי ופתאום/ נפגשנו שנינו – מפחדים מה זה מפחדים!/ מתחת למיטה /כן שם נפגשנו לרגע/ טוב את מבינה ופתאום היה לי כל / כך טוב איתו ולו היה כל כך טוב/ אתי.." (חבל ע הזמן), "הזמן הוא מסתגר כזה/ הוא לא זמין/ הוא לא נותן לי/ לפעמים הוא מתרכך../מנסה/ למזמז אותי קצת/ לרכך/ מזמין אותי פנימה-/ מזמינה אותו בחזרה-/ לפנימה שלי / ואז הו/ יש לנו זמן!../ "זמן שלי", הוא לוחש לי, "זמן יקרה שלי!". (אנחנו מנסים קצת)
פרק ד'- הכל עניין של נקודת מבט?
"הזמן הוא איטי מאד עבור אלה שמחכים,
מהיר מאד עבור אלה שמפחדים,
ארוך מאד עבור אלה שמייללים,
קצר מאד עבור אלה שחוגגים,
אבל לאלה שאוהבים –
הזמן הוא נצחי. " (שייקספיר)
נכון שאנחנו נוהגים לההשתמש לא מעט במשפטים כגון: "איך שהזמן טס?", "זה עבר לי כל כך מהר" או לחילופין "הזמן לא זז", "חשתי כאילו הזמן עצר מלכת" גם כשאנחנו יודעים בוודאות שהזמן נע באותו קצב, באותה דרך, באותו מסלול..?
לפי ניוטון הכל רלטיבי כולל מושג הזמן. אמנם קיים זמן אבסולוטי, זמן אובייקטיבי, אותו האדם מודד באמצעות מד-זמן קבוע, כגון השעון: אך קיים כאמור גם הזמן הרלטיבי, הזורם לו בלא זיקה כלשהיא לאשר מחוץ לו (זמן הנתון וחי בעולמו הפרטי של החווה אותו, זמן סובייקטיבי.).
את אותה רלטיביות היטיב לתאר הסופר
והמשורר פנחס שדה ב"שירת ירושלים החדשה" (1958):
"הַחַיִּים הֵם זְמַן: הֵם הַזְּמַן הַנּוֹקֵף
בֶּהֱיוֹתְךָ חוֹלֵם עֲלֵיהֶם.
כְּדָגִים בְּמַיִם כֵּן חַי הִנְךָ בְּתוֹךְ הַזְּמַן.
לַזְּמַן אֵין מִדָּה: כְּכָל אֲשֶׁר ייפ הַחֲלוֹם
כֵּן יֶאֱרַך הַזְּמַן, יְהִי אֵינְסוֹפִי וְנִצְחִי"
אם כך הדבר- יש תקווה, לנו ולזמן
"הפסימיסט משול לאדם שרואה בחרדה ובעצב , איך לוח הקיר שלו, שבכל יום הוא תולש ממנו דף , פוחת והולך עם כל יום חולף. כנגד זה הרי האדם המסתער על החיים בעוז מעשה דומה למי שמסיר דף אחרי דף מן הלוח שלו כל יום עובר ומתייק כל דף בקפידה נאה עם קודמיו..הוא יוכל להגות בגאווה ובקורת רוח על העושר שנאצר ברשומות אלה על כל החיים שכבר חי אותם במלואם..זוהי "האופטימיות של העבר" (ויקטור פראנקל*)
למרות כל מה שאמרתי עד כה אודות הזמן- בואו המפתיע, סימניו וסממניו, חמקמקותו, העובדה שהוא אף פעם לא מספיק לנו, יחסי האהבה-שנאה איתו, ההזדהות והנפרדות-
לא הייתי חוזרת ולו יום אחד לאחור!!
התבונה, הפרספקטיבה, יכולת ההכלה, הסבלנות, הפרופורציות והאיזונים שהזמן מאפשר-
אין להם תחליף והם לא יכולים, לדעתי, לקרות בשלב מוקדם של חיינו, בלי הניסיון והידע שצברנו בעזרתו של הזמן.
ולסיום חמשת הפרקים-
רחל חלפי כותבת בשיר "אנחנו מנסים קצת:
"זמן שלי", הוא לוחש לי, "זמן יקרה שלי",
ואני מבקשת לענות לו במקומה: "זמן שלי, אני צועקת לו בחזרה, זמן יקר שלי, הלוואי שאוכל תמיד להאחז בך, להתמוגג מדפיו המלאים של לוח הקיר, ולהיות כמוך, כפי שטוען הפילוסוף תומאס הובס, הווה הנע אל תוך הנצח."
מצורף השיר "זמן"/ חוה אלברשטיין אותו הקדשתי לאבי כשמלאו לו 70 שנה מתוך אהבה ואמונה גדולה שהזמן רק מיטיב עמו. ממליצה להאזין לו. הוא מקסים..
