פרק א' -על סדנה אחת ועל אינסוף התרחבויות לב..

 

עד כמה יכול הלב להתרחב נוכח חוויות החיים? לדעתי אינסוף..

זה קורה לי בסדנה "מרגישים ומדברים שירה ומשמעות" כל הזמן, במהלך המפגשים וביניהם:

כשמשתתפת אומרת ששיר שמכירה היטב פגש אותה ברגע מסויים, לא מקרי, ועורר בה שאלות חדשות על משמעות..

כשחברי הקבוצה מתחילים אף מבלי משים לדבר בשפת המשמעות, להשתמש במושגים שלה, להנכיח אותה בחייהם..

כשמישהי מספרת על הצגה מוזיקלית שנכחה בה ועל ההקשבה לשירים בה עם אוזן לוגותרפית..

כשאחרת הולכת להופעה ואומרת לי "הקשבתי ממש אחרת לשירים", "מצאתי בהם דברים חדשים"..

כשאני מתבוננת בדינמיקה מעניינת שנוצרת בקבוצה..

כשנוצר קשר אנושי ואכפתיות בין אנשים בה..

כשמישהי מתמוגגת משיר שהופיע במפגש..

כשאני רואה סקרנות בעיניים..

כשהמרחב מתמלא תחושת רוח והתעלות..

כששואלים שאלות עומק, כשרוצים להבין יותר, לחקור יותר, להעמיק יותר..

כשממשיכים את מה שאנחנו עושים גם מחוץ לשעות הסדנה..

כשאנשים שטוענים שאינם נוהגים לשיר פוצחים בשירה שכוללת לא רק הזזת השפתיים..

כששואלים אותי: "נו כבר, מתי הסדנה הבאה?"

 

גם כשמישהו מגלה התנגדות, אי שביעות רצון ממשהו, התרסה או סתם שאלה מרגיזה- הלב אז מתכווץ לרגעים (ולפעמים טיפה יותר..) אבל אז שוב מתרחב בחזרה כי הוא מבין באופן שהשכל לעולם לא יוכל לתפוס שזהו תפקידו, שזהו ייעודו, שכך מורות לו המשמעות והשירה- 

להתרחב כל יום מחדש.

 

 

פרק ב'- הילד שבי

 

ככל שאנו מתבגרים נוטים לשכוח את הילדים שהיינו ולהשכיח מלבנו את הילדים שבתוכנו כל העת, 

אבל אלה גם אלה נמצאים שם, מצפים לבואנו אליהם, לבואם אלינו, למפגש מחודש, לתזכורת על היותם, לסימן שהם עדיין ראויים, שהם עדיין משמעותיים, שהם נחוצים לנו כדי לגדול עוד..

כשאני פוגשת את הילדה שבי או שהייתי, אני מגלה את מה שנוהגים לכנות "תכונות המקור" , "תכונות האור" ואני מתמלאת געגוע, מתמלאת תקווה, ו"חוטאת" שוב בהתרחבות לב אינסופית..

 

 

שיר לילדה שכבר נולדה / רוני סומק

 

ביום שנולדת חיממו פועלי האושר 

את כפות הידיים מול האש שהוצתה 

בגפרור חייך. 

לילה לילה אני מתהפנט מקול נשימתך 

כמו היתה היבהוב מיגדלור למלח שכמעט נטרף 

בשיני הים.

 

 

 

​

פרק ג': התרוממות רוח

 

"יש חומרים נסתרים באוויר והם יקרים וחיוניים. הם חזקים כבטון והם בלתי נראים. כזה הוא למשל החומר העובר בין לב למשנהו ומדביק אותם יחד בדבק שאי אפשר למשש, לא להריח , גם לא לצעוק במילים או להסביר בשקט (ימים לראות/ שגית אמת)

​

לב רחב במילון פירושו נדיבות. 

נדיבות היא נתינה ביד רחבה לאחרים.

נתינה היא העברת דבר מה לאדם או לגורם אחר ללא תמורה, הענקה 

הענקה היא האצלה- הפיכת הזולת לנאצל 

אדם נאצל הוא אדם נשגב, נעלה

 

מכאן שהתרחבות הלב פירושה התעלות כפולה- 

אדם מתעלה ואף גורם לזולתו להתעלות. 

 

כמה רוח טמונה בלב אחד קטן..

 

יום כה טוב / אגי משעול

 

מישהו מצא את טוס זהבו 

מישהו העביר נוצה על לחי אהובתו 

מישהו יצא מעץ הרימון כמו ענף 

ורקד ברוח

מישהי הניעה את אגן התשוקה

של מתניה 

ואני מה יפו 

במעופי

 

נוצותיי

 

 

 

פרק ד': יותר זה לא (תמיד) יותר טוב

 

"הנפש מתפתחת ע"י החסרה ולא ע"י הוספה" ( Thoreau)

 

התרחבות היא לאו דווקא יותר...

לעיתים דווקא החסרה מעצמי, השלה, תאפשר התמרה והתפתחות.  

 

בעולם המשמעות יש מציאות פסיכו-פיזית שממסכת אותנו מלראות את "האני האמיתי" ,

"האני האותנטי" שלנו ,וככל ש"נתנקה" ממנה, נעסוק יותר ביציאה מעצמנו- פחות נצמד,

פחות נשתוקק, פחות נתאווה- יתפנה כל המקום להתרחבות הלב של עצמנו ושל זולתנו.

 

כפי שכתב המשורר אברהם חלפי:

 

"אני מצמצם את עצמי

כדי נקודה

אלמונית-

שלא להטריד בגופי

 

מלכויות" / אברהם חלפי

 

 

 

 

 

​​

 

 

 

פרק ה'- מכאן עד לב האחר

 

"מתוך התמסרות ל"אתה" הוא זוכה בהעשרה פנימית החורגת מעבר ל"אתה" הזה" (ויקטור פראנקל)

מתי אני חשה בעוצמה החזקה ביותר את התרחבותו של הלב?

בהתמסרות לאדם אחר.

מדוע דווקא אז?

אחד- כי זה קשה , ושניים- כי זה משתלם

 

בעניין הקושי:

שלום חנוך שר :״מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם..״

זוהי משימה שתובעת ממני ויתור, ואף שכחה עצמית זמנית שיכולים להתבטא במאמצים פיזיים, כוחות נפש, משאבים כלכליים, השקעת זמן, שימת הנוחות האישית בצד ועוד. זהו ויתור על האגו, על סיפוק צרכיי לטובת מישהו אחר, לטובת משהו גדול ממני, זוהי יציאה מעצמי ושימת הזולת במרכז, או כפי שכותב ויקטור פראנקל: "האדם הוא ישות הפורצת את גבולותיה שלה" (השאיפה למשמעות).

 

ובעניין התמורה:

בהתמסרות יש גם מסירה- הפקדה. אני מפקיד בידיו של האחר משהו ממני, מפקיד למשמרת נצח, שוב כדברי פראנקל: "שום דבר ושום אדם אינם יכולים לשלול ולגזול מאתנו מה שמסרנו או העברנו בשלום אל העבר והפקדנו שם..הכל שמור בו למשמרת נצח" (האל הלא מודע)

אם כך- מסתבר שקשה זה לא תמיד רע, ותמורה- אם היא הבטחת חיי נצח היא משתלמת..

אז מה חזק ומרחיב לב יותר מידיעת האדם שהתעלה מעל עצמו ושהשאיר עקבות, שזכרו ישאר לעד?

 

אגב, לא במקרה אנחנו משתמשים בביטוי "לבי יוצא אליו", 

או כפי שכתב זך התחושה היא כמו הלב יצא מהגוף, כמו עבר לדור בגופו של אדם אחר, אך באורח פלא הוא לא החסיר מאתנו דבר אלא ההפך, הפך אותנו לגיבורים של עצמנו:

 

"יש לב נמשך אל לב קרב

באהבה של רוח ולבושה של גוף

בה כל אשר אבד מכבר מלב

דומה נמצא לפתע באהוב" (נתן זך)

 

​

 

 

פרק ו: סליחה מרחיבת לב

 

"ההזמנה היא להשאר מחוברים ללב, לא משנה עד כמה גבוהים הגלים, עד כמה חזקים הקולות המכאיבים בתוכנו. להשאר מחוברים ללב משמעו לפנות מקום בהיכל הלב לכל היצורים שחיים בו כרגע" (לילך קמחי ומתי ליבליך1)

 

דיאלוג פנימי מעניין מתרחש אצלי, ואני מניחה שגם אצל אחרים (כי כולנו בסוף הרבה יותר דומים מאשר שונים זה מזה) בנושא הסליחה. כשמשהו מכעיס אותי תחילה אני ממש ממש כועסת, אחר כך יורד "ממש" אחד.. לאחר מכן קצת פחות ועוד פחות ובסופו של דבר נגמר לי/לו הכעס ומפנה את מקומו- שם נכנסת הסליחה. 

כשכועסים עליי זה קצת יותר מורכב, כי כל התהליך אינו בשליטתי, אבל כפי שאמרתי אני מקווה שהואיל ואנחנו דומים גם אצל אחרים מתפנה אותו המקום, 

כי כשזה קורה, כשזה מתקיים הגוף מתמלא באנרגיה מחודשת, הראש שוקט וחשוב מכל, שוב- מתרחב לו הלב עד אינסוף..

חייבת להודות שבשנים האחרונות אני פחות ופחות כועסת ויותר ויותר סולחת- לעצמי, לזולתי, לאהוביי. מה זה אומר? שהתרחב לי הלב? הלוואי!!

מה שבטוח הוא שכשויסלבה שימבורסקה משוררת על סליחה זה קורה.

מתחת לכוכב אחד קטן /ויסלבה שימבורסקה

 

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵהַמִּקְרֶה, עַל שֶׁאֲנִי מְכַנָּה אוֹתוֹ כֹּרַח.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת הַכֹּרַח, אִם בְּכָל־זֹאת אֲנִי טוֹעָה.

בַּל יִרְגַּז הָאשֶׁר עַל שֶׁאֲנִי נוֹהֶגֶת בּוֹ כִּבְקִנְיָנִי.

שֶׁיִּשְׁכְּחוּ לִי הַמֵּתִים אֶת הִתְפּוֹגְגוּתָם בְּזִכְרוֹנִי.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵהַזְּמַן עַל גֹּדֶשׁ הָעוֹלָם שֶׁלֹּא רָאִיתִי בְּכָל הֶרֶף־עַיִן.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵאַהֲבָה נוֹשָׁנָה עַל שֶׁרוֹאָה אֲנִי אֶת הַחֲדָשָׁה כְּרִאשׁוֹנָה.

סְלַחְנָה לִי, מִלְחָמוֹת רְחוֹקוֹת, שֶׁאֲנִי מְבִיאָה הַבַּיְתָה פְּרָחִים.

סִלְחוּ, פְּצָעִים פְּתוּחִים, שֶׁאֲנִי נִדְקֶרֶת בָּאֶצְבָּעוֹת.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת מְחִילַת הַקּוֹרְאִים מִמַּעֲמַקִּים עַל תַּקְלִיט עִם מִינוּאֶט.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת הַמַּמְתִּינִים בְּתַחֲנוֹת רַכֶּבֶת עַל שְׁנָתִי בְּחָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

סִלְחִי לִי, תִּקְוָה מְשֻׁסָּה, שֶׁלִּפְעָמִים אֲנִי צוֹחֶקֶת.

סִלְחוּ לִי, מִדְבָּרִיּוֹת, עַל שֶׁאֵינֶנִּי רָצָה עִם כַּף מַיִם.

וְאַתָּה נֵץ, הָאֶחָד זֶה שָׁנִים, בְּאוֹתוֹ הַכְּלוּב,

קָפוּא בִּמְקוֹמְךָ, תָּמִיד נוֹעֵץ מַבָּט בְּאוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה,

מְחַל לִי, אַף אִם תִּהְיֶה מְפֻחְלָץ.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵעֵץ גָּדוּעַ בְּשֶׁל אַרְבַּע רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִשְּׁאֵלוֹת גְּדוֹלוֹת עַל תְּשׁוּבוֹת קְטַנּוֹת.

אֱמֶת, אַל תִּשְׁעִי אֵלַי יוֹתֵר מִדַּי.

כֹּבֶד־רֹאשׁ, הַרְאֵנִי רֹחַב־לֵב.

שָׂא נָא, מִסְתּוֹרִין הַקִּיּוּם, שֶׁאֲנִי פּוֹרֶמֶת חוּטִים בִּגְלִימָתְךָ.

אַל תַּאֲשִׁימִי אוֹתִי, נְשָׁמָה, עַל שֶׁאַתְּ אִתִּי לְעִתִּים רְחוֹקוֹת בִּלְבַד.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵהַכֹּל עַל כִּי אֵינִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת בְּכָל מָקוֹם.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מִכֻּלָּם עַל שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִהְיוֹת כָּל אֶחָד וְאַחַת.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁכָּל עוֹד אֲנִי בַּחַיִּים, אֵין דָּבָר הַמַּצְדִּיקֵנִי,

מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי הַמִּכְשׁוֹל שֶׁל עַצְמִי.

אַל תִּטֹּר לִי, דִּבּוּר, שֶׁאֲנִי לוֹוָה מְלִיצוֹת,

וְאַחַר־כָּךְ עֲמֵלָה, כְּדֵי שֶׁתִּדְמֶינָה קְלִילוֹת.

 

1- ליבליך, מ' (2018) . מיינדפולנס להיות כאן ועכשיו- תרגול , הגות ויישומים. הוצאת כתר.

 

 

 

פרק 7: על יצירתיות מרחיבת לב

 

 

"אין זה משנה מהו עיסוקו של האדם. חשוב הרבה יותר איך הוא מבצע את עבודתו, אם הוא אכן ממלא את התפקיד שהוקצה לו.. אותו אדם "פשוט" שמבצע היטב את המטלות בתחום המשפחתי והתעסוקתי למרות "חייו הקטנים" עולה על המדינאי ה"גדול" שבמשיכת קולמוס אחת קובע את גורלם של מיליונים אך מקבל את ההחלטות שלו באופן לא מצפוני" 

 

(הרופא והנפש/ פראנקל)

 

 

יוצרים תמיד עוררו בי השראה- מוזיקאים, רקדנים, זמרים, אמנים ובוודאי משוררים. 

 

תמיד הרגשתי (ועדיין), גם אם לא ידעתי לשיים את זה, שהם שייכים לספירה אחרת, לזון אחר מהאדם ה"רגיל", שהם משייטים במה שמקובל לכנות "מימד הרוח", שהם פוגשים לרגעים את אלוהים (באשר יהיה). כשאני רואה או חווה יצירה מוצלחת מתרחב לי הלב ללא גבול, אני מבקשת בתוכי לרגעים לפגוש את בוראה (לאו דווקא במילים..), לגעת בו, לחוש אותו, לשאוב ממנו את אותה אנרגיית יצירה, את אותה הוויה שהוא נמצא בה כשהוא ממציא משהו חדש יש מאין.

 

 

אז נכון שזו מתת אל להיות אמן ולא כל אחד ניחן בה, אך למדתי שליצירה יש פנים רבות כל כך- לדעת לדבר ולתקשר נכון זאת אמנות, להביט באופן חומל זאת אמנות, לאהוב זאת אמנות, להכין מפגש, הרצאה או פרזנטציה זאת אמנות, גמישות זאת אמנות, חמלה זאת אמנות ועוד ועוד.. - 

 

וכל אחד מאיתנו יכול למצוא את היוצר שבו, בדרכו. כשזה מתרחש אצלי מתרחב לבי עד מאד.

 

 

בתמונה המצורפת: יצירה שהכינו לי בנותיי האהובות ליום הולדתי- שירים שאני אוהבת לשמוע על גבי זכוכית ברקע הפרופיל שלי

 

 

 

 

 

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ח- הומור, צחוק ולב פתוח לרווחה

 

 

"ההומור הוא תופעה אנושית המאפשרת לאדם לראות כל מיני דברים בפרספקטיבה. ליצור מרחק בינו ובין מה שעליו להתמודד עמו. יתרה מכך, ההומור מאפשר לאדם להנתק מעצמו ובכך להשיג את מלוא השליטה האפשרית בעצמו." (ויקטור פראנקל*)

 

תשמעו סיפור אמיתי- 

מקרה שהיה כך היה: לפני מספר ימים מורה מלווה שנכחה איתי בכיתה התפעלה והתרגשה עד דמעות מנער שראה שאין לי כסא ומבלי לומר מילה יצא מהכיתה ודאג שיהיה לי אחד (לא שאני משתמשת בו אבל העיקר הכוונה..). התהלכנו עם הסיפור הזה בחדר המורים היא ואני כמו שתי טווסיות גאות, משתפות את אנשי הצוות האחרים ברגישותו ובהתנהלותו טובת הלב והמכבדת של אותו תלמיד. 

אממה? באופן תמים לחלוטין (שזה הכי מצחיק אותי..) מספרת מורה אחרת על אותו ילד שבשיעור שלהם הוא לא דואג לכיסא לא לה, לא למורה נוספת אלא רק למורה שלישית , שהיא במקרה מבוגרת (יחסית למורה..)

אופס.. תפנית בעלילה.. 

התלמיד דאג לי לכיסא כי אני מבוגרת! והדרת פני זקנה..

במקום להפחית ולו במעט מערכו של הילד המיוחד הזה התפוצצתי מצחוק מהאירוע, מהפרשנות ומהסיטואציה שבן רגע התהפכה.

אומרים שתינוקות מחייכים כ-400 פעם ביום וככל שאנחנו מתבגרים המספר יורד עד 15-20 חיוכים ביום ואף פחות. כמה עצוב..

 

אני אוהבת לצחוק זה מרחיב את לבי וממלא את ריאותיי. 

אני צוחקת משטויות, סיטואציות יומיומיות הכי טריוויאליות יכולות לגרום לי להתגלגל מצחוק: פרצופים שמישהו עושה, אי הבנה ("דו שיח של חרשים"), ובעיקר כשאני מצליחה לצחוק על עצמי ולהגחיך סיטואציות שהתייחסתי אליהן ברצינות יתרה (מתוודה: אני עוד בדרך..) כפי שגם מציע לנו עולם המשמעות.

ויקטור פראנקל , אבי הלוגותרפיה, אהב להתלוצץ ובספר הזיכרונות שלו הוא כותב שיום ה 26 במרץ 1905 הוא "אסון כפול" כי זה היום בו הוא נולד וגם זה בו נפטר המלחין בטהובן.

 

על סגולותיהם הבריאותיות והמנטליות של החיוך והצחוק נאמר רבות אז רק אוסיף שעל פי הלוגותרפיה:

 

"באמצעות ההתבדחות בתוך הצרות שפוקדות אותנו- אנו מתעלים, וע"י החיוך בתוך התנאים המדכאים, אנו שומרים על שפיותנו האישית והקבוצתית .(בולקה, 1989**)

 

 

מאחלת לכולנו לחייך ולצחוק יותר..

 

מצרפת את השיר "חיוכים" 

https://www.youtube.com/watch?v=P0MW-Pupa68

​

וגם פוסט שכתבתי עליו בעבר באתר "בלוגותרפיה" לכל המעוניין: https://www.blogotherapy.co.il/poetics/smile-to-meaning/

​

​

* מתוך הספר: "שאיפה למשמעות"/ ויקטור פראנקל

** מתוך הספר: "לוגותרפיה למטפל"/ דוד גוטמן

 

​

 

 

פרק 9: גם בגלל הרוח..

 

"ואם אפשר היה למות מרוב חיים זה היה הרגע הזה" (דויד גרוסמן*)

 

מהו עולם הרוח? מהי רוחניות? ולמה הכוונה היות אדם רוחני?

תלוי את מי שואלים..

מהעולם שאני מרגישה שייכת אליו, עולם הלוגותרפיה,

חשבתי על כך שרוחני = רוח + אני ,

האדם הוא רוח, הוא נשמה. יש לו גוף ונפש אך מהותו רוח.

זה אומר שיש לו כיצור אנושי יכולות ייחודיות, סגוליות שאין לאף יצור אחר, כאלו שמאפשרות לו לחרוג מעצמו, לצאת מעצמו, לוותר על אגו ואינטרסים, ולהתעלות אל מימד גבוה יותר, אל האני האמיתי והאותנטי שלו.  

 

זאת הוויה, זה יכול לקרות לכל אחד בכל רגע נתון. על האדם רק להיות פתוח ובמצב של ערות מתמדת.

אחת הדרכים לדעת שזה קורה היא כשאנו מרגישים חלק ממשהו גדול מאיתנו, חלק מאחדות למרות ריבוי הפנים והייחודיות.

לי זה קורה לרוב כשאני מאזינה למוסיקה, לשיר שאני אוהבת.

אני כבר מצליחה לזהות רגעים כאלה ולתפוס אותם בשתי ידיים, לחבק אותם חזק מתוך תקווה שישארו עוד קצת , שיישנו, שישובו.

איך זה נראה במציאות? הדמעות לרוב מתחילות לזלוג ללא התראה מוקדמת ובלי שליטה, אינני יכולה לשיים אז את התחושות מגודל עוצמתן, אני לא מרגישה נפרדות מסובביי ,

והכי הכי- מתרחב לו ליבי עד בלי די.

 

היטיבה לתאר זאת הלוגותרפיסטית לאליזבת לוקאס**:

"ממד הרוח משול לקומפוזיציה, ליצירה המוזיקאלית.

רק היצירה המוזיקלית מסוגלת לאחד פסנתר עם פסנתרן לטוטליות משמעותית ולאפשר לפסנתרן לתרגם רעיון לחוויה אקוסטית יפה. באותה הדרך מביאה הרוח לפעילות גומלין משמעותית בין גוף לנפש"

(אליזבת לוקאס)

 

* מתוך: "מישהו לרוץ איתו" /דויד גרוסמן

** מתוך: חיים משמעותיים" /אליזבת לוקאס

 

מצורפים:

-קטע ממופע שהייתי בו השבוע של הזמר עידן רפאל חביב בעל קול המלאכים שם חוויתי לתחושתי רגעי רוח מרחיבי לב

 

 

 

אני לא משוררת, וככל הנראה גם לא אהיה. בכך לא חנן אותי האל. 

אך מאז שאני זוכרת את עצמי אני מדברת שירה, אני מדברת דרך שירה, עם השירה ועל השירה, אני חוקרת אותה, אני מצדיעה לה ומשתחווה לה, מהללת ,משבחת ומפארת אותה אני לומדת ממנה ואותה. 

אני חולמת דרכה, אוהבת דרכה, כואבת ונופלת איתה ושוב מתרוממת. 

היא חברתי הטובה ביותר. 

היא תמיד מוצאת עבורי את המילה הכי מדויקת לערב רב שמתחולל בראשי, למערבולת התחושות שמלווה אותי, להצפה הרגשית שלעיתים פוקדת אותי. היא תמיד זוכרת לנגן לי לחן שיעטוף אותי ויגע בי בנקודת הרעידה.. 

היא אלוהית והיא אנושית, היא בשמים והיא בארץ (ובכל מקום אחר..), היא מופשטת והיא מוחשית, היא פואטית ויומיומית, היא סמל אך גם הדבר עצמו, היא רגעית אך גם נצחית, היא כל כך קטנה וזעירה אך מכילה עולם שלם. כל חיי, כל עיסוקיי, כל דרכיי, כל מכריי ואהוביי מגולמים בה. כבמטה קסם היא מופיעה בדיוק ברגע שאני זקוקה לה. מה עוד יכולתי לבקש?
 

באופן מטאפורי בדיוק כמו בעולם המשמעות היא יוצאת מעצמה עבורי. היא לא מגלה אדיקות יתרה בשמירה על המשקל, על המצלול. היא לא נאחזת במה שרצה כותבה להביע, היא לא נצמדת לז'אנר מסויים כשהיא איתי ואף לא מחוייבת לדבר מלבד אליי. זאת התמסרות אמיתית, הלא כן?
 

גם אני יוצאת מעצמי עבורה. כשאני איתה אני רק שלה (גם כשהיא איננה לידי..). אני לגמרי מתמסרת, אני פוסעת איתה צעד צעד- מילה מילה, לעיתים אנו שבות על עקבותינו אם לא העמקנו מספיק, אם לא הבנתי אותה מספיק, נותנת לה עוד ועוד הזדמנויות להשתכלל, אני עונה על השאלות שהיא שואלת אותי (לפחות על רובן), אני מתפלמסת אתה אבל מקבלת אותה כמו שהיא, רואה אותה בייחודיותה, בעושרה ובכוליותה.
 

בינינו, ובתוכינו ומעלינו ניצבת המשמעות, ואין דבר שמרחיב את הלב יותר מכך.

​

​

שירה /חזי לסקלי

​

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד וּלְדַבֵּר.

לַעֲמֹד עַל מְכוֹנַת כְּבִיסָה מְקֻלְקֶלֶת וּלְדַבֵּר

בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הַגֶּרֶב שֶׁגָּרַם

לַקִּלְקוּל.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לַעֲמֹד עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וּלְדַבֵּר

בִּשְׂפָתָם שֶׁל הָעוֹמְדִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִרְקֹד,

וּלְצַיֵּץ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הָעַכְבָּר הַמִּתְגּוֹרֵר

מִתַּחַת לַבָּמָה וְנֶחֱרָד

מֵעֲדִינוּתוֹ הַמֻּפְרֶזֶת שֶׁל הַמָּחוֹל.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִדְפֹּק בַּדֶּלֶת

חֶרֶשׁ אוֹ בִּפְרָאוּת.

לֹא לָגַעַת בַּפַּעֲמוֹן.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לְבַקֵּר בְּבַּרְצֶלוֹנָה וּלְדַבֵּר שָׁם

אַנְגְּלִית.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לָנוּחַ, בְּעִקָּר לָנוּחַ.

שִׁירָה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת שִׁירָה.

הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָזוֹן מְדַבֵּר.

שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת קוֹנְפִיטוּרָה

כְּלוֹמַר פְּרִי מֵת וְטָעִים.

שִׁירָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת סֻכְּרָזִית

כְּלוֹמַר מַמְתִּיק מְלָאכוּתִי וּמְסַרְטֵן.

שִׁירָה יְכוֹלָה לִבְנוֹת

בֵּית-מְגוּרִים

בֵּית-חוֹלִים

בֵּית-סֵפֶר

בֵּית-סֹהַר

בֵּית-כְּנֶסֶת

אַךְ הִיא מַעֲדִיפָה

לְגַלּוֹת

בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִישֹׁן, לִישֹׁן וְלַחְלֹם עַל שִׁירָה.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִשְׁכַּב, לִשְׁכַּב וּלְדַבֵּר מִתּוֹךְ

שֵׁנָה.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִהְיוֹת קְבוּרָה

בָּאֲדָמָה

וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הַמֵּתִים.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לְטַפֵּל בְּחוֹלִים.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַכְשִׁיל אֶת עַצְמָהּ,

לְבַטֵּל אֶת עַצְמָהּ,

לִבְגֹּד בְּעַצְמָהּ,

לִנְטֹשׁ וּלְהִנָּטֵשׁ.

שִׁירָה חַיֶּבֶת לִחְיוֹת.