31/8/18 - לדבר לא רק דרך העיניים אלא גם את העיניים..

 

 

לפני הרבה שנים אמר לי פסיכולוג שהגיע לבית הספר (וסליחה שאינני זוכרת את שמו. את דמותו אני זוכרת היטב ..) בשיחה מזדמנת "הילד רואה את עצמו דרך העיניים שלך". הוא לא ידע אז וגם אני לא ידעתי עד כמה המשפט הזה יחרט בי וילווה אותי בדרכי המקצועית והאישית. 

לא זוכרת אם שאלתי אותו למה הוא מתכוון אבל אני זוכרת שהתהלכתי עם השאלה הזאת (עד היום ולא רק לגבי ילדים..) מהרהרת בה לא מעט. ידעתי את מה שתמיד אומרים ש"העיניים הן פרוזדור לנשמה" ,ש"העיניים מדברות", "שהעיניים לא משקרות אף פעם.." וכו', אך הרגשתי שיש כאן עוד משהו שלא מספיק נהיר לי ,חשתי כי השאלה הזאת נושאת בחובה הרבה משמעות ויותר מכך הרבה אחריות ושאינני יכולה להקל בה ראש:

"הילד רואה את עצמו דרך העיניים שלך.." , "הילד רואה את עצמו דרך העיניים שלך.." שיננתי לעצמי..

 

האם הכוונה שהוא רואה את עצמו באופן שבו אני רואה אותו?

האם הכוונה שהוא רואה את עצמו באופן שבו אני רואה את עצמי? 

האם הכוונה שהעיניים שלי מובילות אותו למקום יותר עמוק בי, בו ואני חייבת שתמיד יהיה כזה? ומהו בכלל אותו מקום? 

האם זה אומר שהוא מפרש את מבטיי ומתוך כך פועל? 

מה מידת האחריות המוטלת על כתפיי בשל כך? כי זה נשמע כמו משא כבד מידיי שלא בטוחה שאוכל לעמוד בו..

וכמה שליטה יש לי על העיניים שמושפעות מאינספור דברים, לעיתים בו זמנית?

 

מאז קרו כמה דברים: 

1. מבינה שוב ושוב ושוב מה רב כוחן של מילים. בטוחה שהפסיכולוג הזה כלל לא זוכר אותי אבל אצלי הוא הניח אבן פינה, אבן דרך. 

2. שומרת על עיניי טוב טוב (ובשנה האחרונה גם חובשת משקפיים כדי לפספס פחות..) 

3. מביטה ומתבוננת הרבה יותר ממסתכלת ורואה. 

4. מנסה לעבוד על היות מיינדפול ובתשומת לב ככל שאני יכולה.

5. מדברת לא רק דרך העיניים אלא את העיניים.. (ממלילה ככל שניתן כדי למנוע פרשנויות מוטעות)

4. מאמינה שככל שאהיה יותר בטוב, ככל שאעשה יותר טוב כך עיניי יביעו יותר טוב והילד יראה יותר טוב בי, בעצמו, בסביבתו, בעולם..

 

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? 

כי מחר נפתחת שנת הלימודים ואני חוזרת ללמד עם עיניים חדשות, ומקווה שטובות יותר למען כל תלמיד שיראה את עצמו דרכן יראה משהו אחד לפחות חדש וטוב יותר.

 

מצרפת הודעה ששלחה לי שלי רוזנברג המדהימה, המיוחדת והמוכשרת כל כך, שהיא בעצמה מורה בחסד ומעוררת השראה,

הודעה ששימחה את לבי מאד וחיזקה אותי כי גם מערכת החינוך מבינה (אמנם בקצב שלה, אבל מבינה) שעולם המשמעות הוא לא בגדר רשות או בחירה, הוא הכרח וצו השעה.

וכמובן את השיר של זך שמונח על הקיר שלי כאן "אני רוצה תמיד עיניים"

 

תודה על עיניכם/ן היפות והטובות ושנה מבורכת לכולם

 

 

10/9/18 - על חרטה וחירותה

 

כשהייתי קטנה היינו אומרים תוך סיכום כללי המשחק העומד להתחיל : "אבל בלי חרטות" (במלעיל). הייתה בזה רצינות רבה, תמימות כובשת, נאיביות של ילדים שבזה מסתכם כל עולמם, שעל המשחק הזה יקום ויפל דבר.

 

והיום אני שואלת- האם לפני שיוצאים למסע החיים ניתן להתחייב שלא נתחרט על כל מה שנעשה? והאם בעקבות החשש מחרטות נמנע מלעשות את שצמאה נפשנו? ואיפה החירות כאן?

 

מהדהד בי המשפט "עדיף לנסות ולהצטער מאשר להצטער על שלא ניסית", וחושבת שכך אני רוצה לחיות את חיי. לא בהפקרות, לא בלי לחשוב, לא בלי לשקול, לברור ולעשות בחירות מושכלות אבל כן עם תעוזה, תשוקה, אומץ, ואם נחוץ אז גם קצת לקיחת סיכונים. כמה קצרים החיים, כמה רבות האפשרוייות! בטוח שאת חלקן נפספס, ברור שעל חלקן נצטער. אז מה?

 

השורש ח.ר.ט פירושו צער עמוק על מה שנעשה או על מה שלא,

אך גם חקיקה באבן. פעולת החריטה נועדה להשאיר עדות, לתזכר אותנו על מה שהיה, להדהד את העבר.

 

כך החירות האמיתית תוכל להתממש - כשנחרוט על לוח לבנו את מה שעשינו ואת מה שלא, כדי שנדע להתנצל אם צריך, להמנע מלפגוע באחר, בוודאי לא בזדון, להיות טוב ומיטיב עם עצמנו ועם זולתנו אך גם להמשיך הלאה, לעשות אולי אחרת בשנה הבאה.

לא להתחרט על מה שכבר עבר, כי מה הטעם בכך?

 

לעומת החרטה -החירות פניה קדימה. על כך כותב ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה, בספרו "הרופא והנפש": "האדם הוא כמובן מותנה, כלומר, תלוי בתנאים. די לחשוב על התנאים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציולוגיים- ומבחינה זאת אינו משוחרר מהתנאים הללו. נכון לומר שאינו חופשי ממשהו , אלא חופשי למשהו : באפשרותו לנקוט עמדה מול כל התנאים".

 

אז היו חופשיים לחיות!

​

חתימה טובה, שלכם שגית

 

21/9/18- לשנות את השירים או לשנות את עצמנו?

 

אני כל כך מאמינה בשירים, אני חיה אותם, ודרכם, ומתוכם, ומאמינה שלרוב הם גם אקטואליים כשמתבוננים בהם בעיניים חדשות .

אז למה כשמדובר בעונה הזאת 

אני לא מצליחה ״לקרוא״ אותם נכון?

 

״ריח ים ורוח סתיו ומין סגריר מתוק חמוץ מושך מבית אלי חוץ״ הבטיח אלתרמן, 

ואריק איינשטיין שר לי על עלי שלכת שנושרים לאט ורוח ערב הלוחשת בלאט (ליל סתיו/ חיה כהן)- 

וגם יחיאל מוהר הבטיח ב״רוח סתיו״ שהנה ממש עכשיו-

הסתיו מגיע עם הענן ועם הרוח המיבב.. 

עוד זה מדבר וזה שר..

והכל עובר חביבי המשיכו במקהלה בשיר ״סתיו״:

״ופורט רק הרוח באלפי מיתריו

סתיו.. סתיו.. סתיו״ (מאת שמשון חלפי ומשה וילנסקי )

 

לא פריטה, לא יבבה, לא לחש ולא רחש - 

לא שומעת כלום וגרוע מכך לא מרגישה כלום!

 

שמרית אור שואלת בשיר ״סתיו״: 

״ואיה אותה שמש של קיץ, ביום של שרב״

ואני עונה בתחנונים: ״היא עוד כאן! היא לגמרי כאן!

קחי אותה איתך אל השיר , בבקשה.״

שתחזור ,בסדר, אבל בזמן שלה..

 

ולסיום רוני ערן ויצחק קלפטר הכריזו על ״סוף העונה״ וגלי עטרי הבטיחה בקולה: 

״שוב עננים עוד מעט הגשם״

אז אם ״כל חלום מראה כבר את סוף העונה״

שמישהו ידאג שם למעלה שגם המציאות תראה זאת ?

 

 

 27/9/18- הציפייה למה?
 

הציפייה למה?

 

מגיע רגע.. איפשהו באזור אמצע החיים..

שהציפייה למה שיבוא הופכת לצפייה במה שהווה,

 

 

שאת מבררת כמה לייקים קיבלת על הפוסט שלך והאם מישהו בכלל הגיב ומסוגלת להתבונן בזה בעיניים מפוכחות ואפילו לחייך אל מול האין כמו אל מול היש (מודה , הרגע הזה עוד בהתהוות..),

שאת מתרגשת ממילה, ממשפט, ממבט, מנוף, משיר, ויותר מאשר את חושבת ומנתחת מה זה אומר את פשוט נוכחת שם במלואך

שאת יודעת שבסוף בסוף כל מה שנראה חשוב לא בהכרח חשוב וההפך , כשמשתנים לך ובך פני הדברים,

שאת לומדת אותך מחדש, מבפנים, ממעמקים ומבינה שלא מספיק הכרת ושאת מופתעת לגלות עוד טפח ועוד אחד

שדמעה בזווית העיין ומחנק בגרון הם סימן טוב, הם תזכורת, הם ערוץ ישיר מהגוף אל הלב שאל לך להפריע לפעולתו הטבעית

שהמחר כבר לא מבעית אותך והאתמול כבר לא משבית אותך. שמה שיש עכשיו זה בדיוק מה שיש ועם זה תעבדי הכי טוב שאת יכולה

 

שאת יודעת בתוכך שיש דברים שלעולם לא ישתנו , אבל על המעט שכן את תלחמי עד חורמה

ובעצם שאת המילה "להלחם" את רוצה להמיר ב"לשחרר", ששם נמצאת ה"מלחמה" האמיתית.

ומצד שני שהכל משתנה, כל הזמן, ואין לך שום דרך למנוע את זה , לכן כמאמר הידוע if you can't beat them join them""

שאת מבינה שהכמיהה להתקרב לעולם הרוח היא בעצם כמיהה להתקרב למקור של עצמך, למקום הנקי והטהור שטרם ניזוק מתהפוכות החיים,

שאת לא רודפת אחרי הזנב של עצמך ומחליטה שמה שעשית היום זה good enough,

שאת יודעת שהעובדה שאת כאן, חיה, נושמת, בריאה היא כלל לא טריוויאלית ואל לך לשכוח אותה ולו לרגע אחד.