top of page

..הזמנה לפשר 
אחת לכמה ימים אעלה כאן שאלה, הרהור, ציטוט, שיר, רעיון ואנסה לבדוק מה הוא שואל אותי? אותנו? איזו הזמנה או קריאה יש כאן 

13/7/18- 
אפתח את הפינה בציטוט מהספר החדש שפורץ את גבולות החשיבה והלב "מבטים נסתרים" מאת דרור שקד:

"ואילו ניתנה לך הבחירה לחיות את כל חייך ולבחור אחת מבין שתי דרכים האחת דרך נתינה השניה דרך קבלה במה תבחר?" אני מרגישה שהוא שואל אותי: מה את עושה כשעומדת בפנייך בחירה כלשהי? עד כמה את שלמה איתה? עד כמה את משחררת את האפשרות שלא קוימה ומשלחת אותה הלאה לאדם אחר, לזמן אחר, למציאות אחרת..? ומה הוא שואל אותך?  

-17/7/18

 -השיר הבא של המשוררת הפינית אווה קילפי 

מפעים את לבי ומזמין אותי למחשבה עמוקה על פשר במערכות יחסים 

תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ"

הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת

וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק

 

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ

הֵשַׁבְתִּי לוֹ

אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי

"בָּרוּךְ הַבָּא

 

?חשבתי על רעיון ה״טלטול״ בקשר- האם הוא טוב או רע

?האם כדי להגיע לעומק המשמעות הוא הכרחי 
? אולי כדאי אפילו "להזמין" אותו כדי לעורר את הצורך הרדום לעיתים במשמעות

?האם היות מטולטל שייך למימד הנפש או הרוח? והאם זה משנה מהם מקורות נביעתו 

?האם הוא אמצעי או מטרה 

?ומה מקום ה"אחר" בטלטול הזה 
?"ומה זה בכלל נקרא "להפריע

אגב, הפוסט האחרון שכתבתי ״לצאת מאיזון אל המשמעות״ קשור לנושא זה. מוזמנים להתרשם

29/7/18-   על מפגש אנושי ומשמעות

 

 

,פגישה, חצי פגישה" 

,מבט אחד מהיר 

(קטעי ניבים סתומים - זה די.." (רחל

 

 

אתמול בערב התכנסנו בביתי 25 איש

(ביניהם גם שני גברים לשמחתי הרבה מאד)

להכיר קצת יותר מקרוב את הסדנה "מרגישים ומדברים שירה ומשמעות" (שתפתח בלי נדר ב 3/10/18 

ניסינו לברר על קצה המזלג את פשר המושג החמקמק הזה "משמעות", חווינו קצת שירה (ופטיפון..) ובעיקר ניסינו לעמוד על הקשר ביניהם ועל כוח השירה כנתיב אפשרי וייחודי למשמעות. 

...כמובן בנגיעות

 

השיר של רחל "פגישה, חצי פגישה" שמדבר אמנם על החמצה ועל פספוס לפי הפרשנות הרווחת (אבל כבר סיכמנו שזה כלל לא משנה למה התכוון המשורר..) קרא אליי בלילה (גם על הקריאה של השיר אלינו דיברנו..) וסיפר לי שמעבר לתכנים היה מפגש אנושי חם וטוב, שהוא כשלעצמו אחד מערכי היסוד של הלוגותרפיה, מפגש שאותו ינסח הפילוסוף מרטין בובר בצורה כה נוגעת: 

"במפגש האמיתי מגיש האדם לזולתו את דגן השמים של אישור הוויתו" 

ראיתי פנים מחייכות, שואלות, חוקרות, מהרהרות ומערערות, תוהות ואולי גם תועות.. 

במקום הזה של המפגש - חיה, נושמת ובוערת הרוח האנושית. גם אם זה לרגעים, כפי שאומרת רחל, "מבט אחד מהיר" לעיתים "זה די". עד לפעם הבאה..

 

 

:מרשמי המפגש שלכם 

שמחה לפרגן לחברתי הפואטית שגית שלמה על פרומו מרגש לסדנה בהנחייתה ״מרגישים ומדברים שירה ומשמעות״"

 

סנט אקזופרי אמר שלאהוב אין פירושו להסתכל אחד לשני בעיניים אלא להסתכל יחד לאותו הכיוון...פרנקל הסתכל ממש לאותו כיוון איתך ולרגע  לא השפיל מבט"...בהצלחה יקרה, אין ראויה ממך" (עירית בקר)

"הגעתי לביתך החם והנעים🤗והזמנת אותי לדיון על משמעות החיים🍒דרך שירים וסיפורים הטווים את הרגעים🦋בשנינות ברגישות ובחוש הומור,הצלחת לשפוך הרבה צבע ואור,על מה שנראה שגרה אפורה,שהפכת בכישרון לאחלה יצירה.""תודה רבה על חוויה מהנה, מעשירה  ומרוממת רוח.."(אורלי ירדן)

"את שיר! תמשיכי, תמשיכי אוהבים אותך" (נגה ואריאל טמיר)

 

ועוד מאחרים..

"תודה רבה על חוויה מהנה, מעשירה ומרוממת רוח.."

"המון התרגשות"

"עדינות שנוצרת בין אנשים שאוהבים שירה ומילים"

"שירים הם חברים.."

"משמעות"

"השימוש וההסתכלות פנימה"

"בחירות"

"סקרנות ותשובה להכרות של שירה דרך משקפי משמעות וההפך"

"ואני שותקת את זה. איך השירה מאפשרת דיבור פנימי"

"אהבתי את ההנחיה שלך, את מדהימה.." 

"עוררת סקרנות, היית מקסימה והמשגת בגובה העיניים את השירה עם הלוגותרפיה"

"לוקחת איתי סקרנות לגבי החיבור בין הלוגותרפיה לשירים"

"לוקחת את הדברים החדשים שלמדתי על משמעות"

"לוקחת את המשמעות דרגה אחת למעלה בסולם החיים"

"משמעות?"

 

האין בכל אלה פשר?

 

מצרפת את השיר "פגישה חצי פגישה"

https://www.youtube.com/watch?v=UNB2AnUXL1o

25/7/18- קול גלגל" כקול החיים"

 

העיסוק במילה "קול" ובמשמעויותיה המגוונות עורר בי געגוע לשיר "קול גלגל" בביצועים של שוטי הנבואה ולאחר מכן של בועז מעודה ואחרים

 

"קול גלגל המתגלגל ממטה למעלה,

מרכבות סתומות הולכות ומתגלגלות.

קול נעימות עולה, ויורד,

הולך ומשוטט בעולם.

קול שופר נמשך בעומקי המדרגות,

ומסבב הגלגל סביב." (פרשת "ויחי", ספר הזוהר)

https://www.youtube.com/watch?v=XJZA3_e3SBw

https://www.youtube.com/watch?v=Oz7weALgAT0

חשבתי על קול הגלגל, קול הנעימות וקול השופר- כל "קול" בדרכו כשאלה, כביטוי לרצוננו למצוא פשר לקיומנו

קול הגלגל כתנועה של החיים, ההשתנות שלהם, כמשהו ספירלי, שאינו חד כיווני ואינו לינארי

,קול הנעימות כתעתועי החיים, שעולה ויורד מחפש את דרכו

וקול השופר כקול זעקה, קריאה, תזכורת לקיומנו הארעי ולהכרח לעשות את המיטב כל עוד אנחנו כאן- מזכיר לנו לעלות כשאנו נמשכים מטה "בעומקי המדרגות

בנוסף לכך, הוא מעלה בי את הצורך לעשות חיבורים בין ה"עליונים לתחתונים", למצוא את השלם, לחתור לקוהרנטיות בקיומנו.

חשבתי גם על קול הפעמונים של בועז מעודה או על הקול האלוהי של אברהם טל שמבצעים את השיר הזה ועד כמה הם מעשירים בביצועם את משמעותו ומגביהים אותנו מעלה למימד אחר.

ולבסוף אני מהרהרת בשיר כ"קול קורא" להרפות- לשחרר את הרצון להבין הכל ופשוט לקבל .ולהיות..

2/8/18- על פשרה של קבוצה 

הפילוסוף שופנהאואר מביא את "משל הקיפודים" כמתאר מצב שבו קבוצה של קיפודים מבקשים זה את קרבתו של האחר כדי להתחמם בחורף, וכשהכל מושלם וחם הם לא יכולים להמנע מלפגוע זה בזה באמצעות הקוצים החדים שלהם, מתרחקים וחוזר חלילה.

הם צריכים למצוא איזון בין המרחק המקפיא לבין הקרבה הדוקרת כאנלוגיה לקשר אנושי ולטבע היחסים הרגשיים בין בני אדם בכלל ובקבוצה בפרט.

 

המצב הפרדוקסלי המתואר במשל נמצא בבסיס קיומה של קבוצה ולכן היא מרתקת אותי. 

גם כמנחת קבוצות וגם כחברה בקבוצות למדתי המון על הכוח האדיר שיש בה.

עבורי הדבר הראשון שיש בקבוצה הוא ״עיניים״-כמו המשפט הכל כך יפה: ״העיניים הן ראי לנשמה״ המיוחס לרש"י ,כל זוג עיניים מהווה עבורי עולם שלם, ואיזה כיף לפגוש שפע של עולמות במרחב אחד.

 

קבוצה היא גם הרבה ״אניים״- אני ועוד אני ועוד אני.. כל אחד מהחברים בה הוא השתקפות שלי . 

לא תמיד נעים לי או אני בוחר להיות חשוף לכל מיני ״אני״ שלי אבל רוב הזמן , אם אדם מבקש לצמוח ולהתפתח ראוי לו בעיניי שלפחות יחשף אליהם, יהיה ער לקיומם , ואז יוכל לבחור בצורה יותר מושכלת איזה "אני" 

ירצה לאמץ, עם איזה ״אני״ הכי נכון לו להזדהות, איזה הכי מקדם אותו וכו׳..

 

זאת ועוד הקבוצה מרחיבה את המנעד הרגשי, האינטלקטואלי והרוחני של האדם. ככל שאני יותר משוכנע בעצמי דווקא אז נחוצה לי כל כך הקבוצה. ככל שאני יותר מתעצבן, מתקומם, נמצא באי שקט נוכח אמירה או 

תגובה כלשהי או לחילופין מרוצה, חש מחוזק ומסופק- כך נותנת הקבוצה מענה להתפתחות שלי.

מגוון הדעות , נקודות המבט והאפשרויות הבלתי מוגבלות תמיד מפתיע ומעורר מחשבה.

הקבוצה כפי שלמדתי גם מהווה מיקרוקוסמוס של החברה, היינו מה שמתרחש בתוכה מלמד אותי על העולם שבחוץ ועליי בתוכו.

לבסוף, הקבוצה היא מפגש חברתי חשוב. כמה חשוב לנו להיות חלק מ.. , להרגיש שייכים, לחוש נראות. האדם הוא יצור חברתי ולכן נותנת הקבוצה מענה לצורך קיומי ראשוני והשרדותי.

 

ובנימה אישית- אחד השיעורים הכי גדולים שלי היה בלימודי הנחיית קבוצות דווקא בסשן ההתנסותי כמשתתפת. כל התיאוריות והכלים שרכשנו, חשובים ככל שיהיו, לא ישוו לשעה וחצי שבועיות שבהן נדרשתי להיות 

״אני״ (וגיליתי שם הרבה ״אני״..), שבהן אט אט הוסרו המסכות, העטיפות ומנגנוני ההגנה שכה הקפדתי לשמר ולקבע לאורך השנים.

אז מהי קבוצה עבורכם? והאם גם דרכה אתם יכולים למצוא פשר בחייכם?

 

ואי אפשר לסיים בלי שיר..

 

״כפל״ של יהודה גור אריה ונחצ׳ה היימן בביצועה המופלא של חווה אלברשטיין על המורכבות האינהרנטית שבנו כבני אדם ואני אוסיף את יכולת הקבוצה לשקף להכיל ולהתמיר אותה

 

https://www.youtube.com/watch?v=x5wXmvUnM-U&t=60s

 

 

17/8/18- הרהורים על רעיון ה"גילוי" 

 

"אם לא נאט, לא נביט , לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה" / שלמה ארצי

לאחר הדיון הקצר בפשר המילה "גילוי" , אני מבקשת להזמין לפשר הרעיון העומד מאחוריה.

 

ח.נ.ביאליק במאמרו המפורסם "גילוי וכיסוי בלשון" בא ומבטל את כל שאמרתי בפוסט הקודם (על פירושיה השונים של המילה "גילוי") ובלשונו "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים", כלומר: המילה "הדבורה", הפרוזאית, אינה אלא הסתרת האמת. זוהי רדיפה אחרי משהו שמספק לנו "צל של קורת רוח ובטחון לפי שעה." 

אותו "תוך", אותה "מהות" שאנו מחפשים לפיו לעולם תשאר סתומה, נחצצת כי האדם מתקשה לחיות בחלל ריק ולדברי ביאליק "האדם מציץ רגע בסדק שנפתח, ולפחדו הגדול מוצא והנה שוב ה"תהו" האיום לפניו, והוא קופץ וסותם לפי שעה את הסדק – במלה חדשה .. והוא ניצול מן הפחד."

גם הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן מדבר על מגבלות השפה בייצוג המציאות וטוען ש: "המילה היא המוות של הדבר". על פיו יחיה האדם תמיד בחווית חוסר, או בלשונו איווי (desire). מצאתי ציטוט אודותיו שמצא חן בעיניי בהקשר שלנו: "להכיר את לאקאן.., זה תהליך של גילוי, באותו מובן שבו הגילוי הוא כל מה שאיננו יודעים. כלומר: גילוי השאלה." (רות גולן)

 

אם כך, אני שואלת, כיצד נדע מהו אותו "גילוי" אם לא ננסה להמליל אותו, לשיים, לסמן?

ביאליק מסייג את דבריו וטוען שהמצב היחיד שבו הגילוי עשוי להתרחש הוא דרך השירה, כמו גם דרך הלשונות שבהן כלות המילים : "הנגינה, הבכיה והשחוק" כי דרכן בורחים "מן הקבוע והדומם בלשון.. אל החי והמתנועע שבה.. , המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה.. החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום"

כעת אני מבינה מדוע אני כל כך אוהבת שירה. זהו המרחב האולטימטיבי לגילוי אמיתי, גם אם רוחשת שם כל הזמן תהום פעורה.

 

 

 

וכמו תמיד אסיים בשיר ש"נגלה" אלי בעת כתיבת השורות: 

מהן המילים / משה בן שאול, שלמה ארצי. הפעם בביצוע קובי אפללו: 

https://www.youtube.com/watch?v=RXEfhYRtw1w

 

 

 

 

 

 

26/8/18- אלולוגותרפי במיוחד.. 

 

20 דברים על השנה בזמן הזה..

 

 

בכל שנה בזמן הזה הייתי נזכרת במשפט של אמי : "מנשבות רוחות של סליחות" והשנה בזמן הזה אני מחפשת את הרוח שבתוכי 

 

 

בכל שנה בזמן הזה הייתי נדרכת לקראת שנת הלימודים החדשה- שלי כסטודנטית , שלי כמורה, של בנותיי כתלמידות והשנה בזמן הזה מקבלת אותה בשקט ובסקרנות.

 

 

בכל שנה בזמן הזה הייתי נשאבת אל הנבכים , אל ה"מדוע" והשנה בזמן הזה נמשכת מעלה , אל הגבהים, אל המשמעות, אל ה"לשם מה?" 

 

 

בכל שנה בזמן הזה הייתי מבררת מה יעלה בחלקי אם.. וכאשר.. והשנה בזמן הזה מבקשת להעניק את חלקי רק כאשר..

 

 

בכל שנה בזמן הזה הייתי עונה ומגיבה והשנה בזמן הזה בעיקר שואלת ונשאלת 

 

בכל שנה בזמן הזה הייתי מנסה באדיקות להתחדד, להתבהר, להדייק והשנה בזמן הזה מאפשרת לעצמי להטשטש ולתעות כי יודעת ש״הדרך חכמה מההולכים בה״

 

בכל שנה בזמן הזה הרגשתי עדיין קצת ילדה שמסרבת להתבגר והשנה כשמתקרבת לשנתי ה 44 מצהירה על היותי בוגרת, מבוגרת שנותנת לילדה שבי לבקר מפעם לפעם, לתזכר שהיא תמיד כאן איתי

 

 

בכל שנה בזמן הזה חששתי ממה יהיה, והשנה בזמן הזה מאפשרת לחשש להיות 

 

בכל שנה בזמן הזה שאפתי לכבוש יעדים, והשנה בזמן הזה מבקשת לכבוש בעיקר את יצרי

 

 

בכל שנה בזמן הזה האמנתי בניצחונות גדולים,  והשנה בזמן הזה ההשגים הקטנים מקבלים משמעות גדולה עבורי

 

 

בכל שנה בזמן הזה חשבתי שאני פשוט יודעת, השנה בזמן הזה למדתי שיעור גדול בצניעות 

 

בכל שנה בזמן הזה נמלאתי חשיבות עצמית, והשנה בזמן הזה אני מסתפקת בחיבור לערך העצמי

 

 

בכל שנה בזמן הזה רציתי לגרום לדברים לקרות לעיתים בכוח והשנה בזמן הזה אני יודעת שכוחם של הדברים להתרחש בזמן ובקצב הנכונים להם (ולי) 

 

 

בכל שנה בזמן הזה לא הרשיתי לעצמי להחשף בשל פחדים וחששות, והשנה בזמן הזה אני רואה בחשיפה השלת העור החיצוני והזדמנות לגעת, להתקרב (פנימה והחוצה) ולהתחדש

 

 

בכל שנה בזמן הזה ניסיתי לצקת משמעות וליצור אותה, והשנה בזמן הזה אני יודעת שהיא קיימת ושעליי להיות ערה מספיק כדי למצוא אותה 

 

 

בכל שנה בזמן הזה התעלמתי מסימנים ומרמזים שקראו לי מכל עבר, היום אני מחפשת אותם בכל מקום אליו אני פונה 

 

 

בכל שנה בזמן הזה חשבתי שהדברים יגיעו אליי לבד, והשנה בזמן הזה אני יודעת שצריך לעזור להם להגיע

 

 

בכל שנה בזמן הזה אני חושבת מתי כבר אגיע.., מתי אהיה בשלב הבא, .   והשנה בזמן הזה כשתופעות גיל המעבר החלו לתת אותותיהן אני יודעת שעברתי.. עברתי את ים סוף הפרטי שלי (לפחות אחד מהם)

 

בכל שנה בזמן הזה אני חושבת את שאני כותבת, השנה בזמן הזה אני כותבת את שאני חושבת

 

בכל שנה בזמן הזה אני נלחמת (בעיקר בעצמי), השנה בזמן הזה מנסה לחמול ולמחול

 

 

 

אז שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! 
 
בהקשר הזה קורא אליי השיר "יוצא אל האור"/ אהוד בנאי

 https://www.youtube.com/watch?v=0hgfLoI-UDA

 

31/8/18 -לשרוך ולפרום קשרים (ושוב לשרוך)..

 

 

אתמול צפיתי בסרט "שרוכים" ולבי עלה על גדותיו תרתי משמע. חשתי אותו מפכה וכמו נשפך החוצה ולא ידעתי את נפשי (גם זה תרתי משמע..). 

הדמעות לא פסקו מלזלוג כמעט לכל אורך הסרט, והיו גם רגעים שממש התייפחתי. (עד לכתיבת שורות אלה אני חשה את העוצמה וההצפה). וזה לא קורה לי הרבה בסרטים..

לא אדבר ביתר פירוט על הסרט לטובת מי שמתעתד ללכת לצפות בו (ותלכו, אל תחמיצו את החוויה!) רק אגיד שמדובר בסיפור על אבא לילד (כבר איש בוגר) בעל צרכים מיוחדים שבעל כורחו בתחילה נאלץ לקחת אותו לביתו לאחר שהאם שגידלה אותו כל השנים נפטרה.

בניתוח שכלי שבוודאי יהיה מצמצם מעצם טיבו, אם אני מנסה לזקק את מה שעמד מאחורי התחושות שעלו בי יהיו אלה שלושה:

אשמה אישית וקולקטיבית עליי כפרט ועלינו כחברה על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם אוכלוסיות מיוחדות. כמה עוד ניתן וצריך וחובה עליי, עלינו לעשות לטובתן. כולנו בסופו של דבר בעלי צרכים מיוחדים..

הפתעה -שוב ושוב , בכל פעם מחדש אני מופתעת עד כמה מורכבים ומגוונים הם בני אדם, איזה מנעד רגשי ורוחני רחב גלום בתוכם, עד כמה עומקים ניתן למצוא בהם אם רק מגלים סבלנות, אם מקשיבים, אם מתבוננים היטב מתחת ומאחורי המילים, הבעות הפנים, התוקפנות, הפגיעות, "העיוותים"..

 

הומור- עד כמה הצחוק והבכי הם שני הצדדים של אותה המטבע. עד כמה שניהם משחררים (כמה חומרים כימיים השתחררו לי במוח אתמול..), עד כמה אינם צריכים להיות מיוחסים זה לשמחה וזה לעצב ואיך הכל נמהל בהכל. וטוב שכך.. 

ולבסוף, קשר אנושי ואהבה. כל הסרט הזה שרוך בקשרים אנושיים, מלא באהבה, גדוש בפרימות ושריכה מחדש (מוטיב גאוני לאורך הסרט), מעשה רקמה יצירתי ומופלא, רקמה אנושית אחת.

 

על כל אלה אחראיים יוצרי הסרט הבמאי: יעקב גולדווסר, תסריטאי: חיים מרין, האחראי על פס הקול: דניאל סלומון, הצלם בועז יהונתן יעקב והמעצב האמנותי יואל הרצברג,

והשחקנים המשובחים אחד אחד: אוולין הגואל, יפית אסולין, אלי אלטוניו, 

דבל'ה גליקמן שמוטט אותי באנושיותו (עוד יותר מהופעתו בשטיסל), 

ונבו קימחי שהתגלה כפנומן באיכויות המשחק שלו.

ועדיין ברוח אלולית, עלתה בי מתוך הסרט המילה "סליחה". יש בו ובכל אחד מאיתנו הרבה ממנה..

 

 

 

ושיר, כמובן, איך לא? 

השיר שהתחבר לי לפוסט הזה הוא "הינדיק"/ חנן בן ארי (המבוסס על סיפור מאת רבי נחמן מברסלב)

https://www.youtube.com/watch?v=E8TzC7S8v_8

 

31/8/18 - לדבר לא רק דרך העיניים אלא גם את העיניים..

 

 

לפני הרבה שנים אמר לי פסיכולוג שהגיע לבית הספר (וסליחה שאינני זוכרת את שמו. את דמותו אני זוכרת היטב ..) בשיחה מזדמנת "הילד רואה את עצמו דרך העיניים שלך". הוא לא ידע אז וגם אני לא ידעתי עד כמה המשפט הזה יחרט בי וילווה אותי בדרכי המקצועית והאישית. 

לא זוכרת אם שאלתי אותו למה הוא מתכוון אבל אני זוכרת שהתהלכתי עם השאלה הזאת (עד היום ולא רק לגבי ילדים..) מהרהרת בה לא מעט. ידעתי את מה שתמיד אומרים ש"העיניים הן פרוזדור לנשמה" ,ש"העיניים מדברות", "שהעיניים לא משקרות אף פעם.." וכו', אך הרגשתי שיש כאן עוד משהו שלא מספיק נהיר לי ,חשתי כי השאלה הזאת נושאת בחובה הרבה משמעות ויותר מכך הרבה אחריות ושאינני יכולה להקל בה ראש:

"הילד רואה את עצמו דרך העיניים שלך.." , "הילד רואה את עצמו דרך העיניים שלך.." שיננתי לעצמי..

 

האם הכוונה שהוא רואה את עצמו באופן שבו אני רואה אותו?

האם הכוונה שהוא רואה את עצמו באופן שבו אני רואה את עצמי? 

האם הכוונה שהעיניים שלי מובילות אותו למקום יותר עמוק בי, בו ואני חייבת שתמיד יהיה כזה? ומהו בכלל אותו מקום? 

האם זה אומר שהוא מפרש את מבטיי ומתוך כך פועל? 

מה מידת האחריות המוטלת על כתפיי בשל כך? כי זה נשמע כמו משא כבד מידיי שלא בטוחה שאוכל לעמוד בו..

וכמה שליטה יש לי על העיניים שמושפעות מאינספור דברים, לעיתים בו זמנית?

 

מאז קרו כמה דברים: 

1. מבינה שוב ושוב ושוב מה רב כוחן של מילים. בטוחה שהפסיכולוג הזה כלל לא זוכר אותי אבל אצלי הוא הניח אבן פינה, אבן דרך. 

2. שומרת על עיניי טוב טוב (ובשנה האחרונה גם חובשת משקפיים כדי לפספס פחות..) 

3. מביטה ומתבוננת הרבה יותר ממסתכלת ורואה. 

4. מנסה לעבוד על היות מיינדפול ובתשומת לב ככל שאני יכולה.

5. מדברת לא רק דרך העיניים אלא את העיניים.. (ממלילה ככל שניתן כדי למנוע פרשנויות מוטעות)

4. מאמינה שככל שאהיה יותר בטוב, ככל שאעשה יותר טוב כך עיניי יביעו יותר טוב והילד יראה יותר טוב בי, בעצמו, בסביבתו, בעולם..

 

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? 

כי מחר נפתחת שנת הלימודים ואני חוזרת ללמד עם עיניים חדשות, ומקווה שטובות יותר למען כל תלמיד שיראה את עצמו דרכן יראה משהו אחד לפחות חדש וטוב יותר.

 

מצרפת הודעה ששלחה לי שלי רוזנברג המדהימה, המיוחדת והמוכשרת כל כך, שהיא בעצמה מורה בחסד ומעוררת השראה,

הודעה ששימחה את לבי מאד וחיזקה אותי כי גם מערכת החינוך מבינה (אמנם בקצב שלה, אבל מבינה) שעולם המשמעות הוא לא בגדר רשות או בחירה, הוא הכרח וצו השעה.

וכמובן את השיר של זך שמונח על הקיר שלי כאן "אני רוצה תמיד עיניים"

 

תודה על עיניכם/ן היפות והטובות ושנה מבורכת לכולם

 

 

10/9/18 - על חרטה וחירותה

 

כשהייתי קטנה היינו אומרים תוך סיכום כללי המשחק העומד להתחיל : "אבל בלי חרטות" (במלעיל). הייתה בזה רצינות רבה, תמימות כובשת, נאיביות של ילדים שבזה מסתכם כל עולמם, שעל המשחק הזה יקום ויפל דבר.

 

והיום אני שואלת- האם לפני שיוצאים למסע החיים ניתן להתחייב שלא נתחרט על כל מה שנעשה? והאם בעקבות החשש מחרטות נמנע מלעשות את שצמאה נפשנו? ואיפה החירות כאן?

 

מהדהד בי המשפט "עדיף לנסות ולהצטער מאשר להצטער על שלא ניסית", וחושבת שכך אני רוצה לחיות את חיי. לא בהפקרות, לא בלי לחשוב, לא בלי לשקול, לברור ולעשות בחירות מושכלות אבל כן עם תעוזה, תשוקה, אומץ, ואם נחוץ אז גם קצת לקיחת סיכונים. כמה קצרים החיים, כמה רבות האפשרוייות! בטוח שאת חלקן נפספס, ברור שעל חלקן נצטער. אז מה?

 

השורש ח.ר.ט פירושו צער עמוק על מה שנעשה או על מה שלא,

אך גם חקיקה באבן. פעולת החריטה נועדה להשאיר עדות, לתזכר אותנו על מה שהיה, להדהד את העבר.

 

כך החירות האמיתית תוכל להתממש - כשנחרוט על לוח לבנו את מה שעשינו ואת מה שלא, כדי שנדע להתנצל אם צריך, להמנע מלפגוע באחר, בוודאי לא בזדון, להיות טוב ומיטיב עם עצמנו ועם זולתנו אך גם להמשיך הלאה, לעשות אולי אחרת בשנה הבאה.

לא להתחרט על מה שכבר עבר, כי מה הטעם בכך?

 

לעומת החרטה -החירות פניה קדימה. על כך כותב ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה, בספרו "הרופא והנפש": "האדם הוא כמובן מותנה, כלומר, תלוי בתנאים. די לחשוב על התנאים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסוציולוגיים- ומבחינה זאת אינו משוחרר מהתנאים הללו. נכון לומר שאינו חופשי ממשהו , אלא חופשי למשהו : באפשרותו לנקוט עמדה מול כל התנאים".

 

אז היו חופשיים לחיות!

חתימה טובה, שלכם שגית

 

21/9/18- לשנות את השירים או לשנות את עצמנו?

 

אני כל כך מאמינה בשירים, אני חיה אותם, ודרכם, ומתוכם, ומאמינה שלרוב הם גם אקטואליים כשמתבוננים בהם בעיניים חדשות .

אז למה כשמדובר בעונה הזאת 

אני לא מצליחה ״לקרוא״ אותם נכון?

 

״ריח ים ורוח סתיו ומין סגריר מתוק חמוץ מושך מבית אלי חוץ״ הבטיח אלתרמן, 

ואריק איינשטיין שר לי על עלי שלכת שנושרים לאט ורוח ערב הלוחשת בלאט (ליל סתיו/ חיה כהן)- 

וגם יחיאל מוהר הבטיח ב״רוח סתיו״ שהנה ממש עכשיו-

הסתיו מגיע עם הענן ועם הרוח המיבב.. 

עוד זה מדבר וזה שר..

והכל עובר חביבי המשיכו במקהלה בשיר ״סתיו״:

״ופורט רק הרוח באלפי מיתריו

סתיו.. סתיו.. סתיו״ (מאת שמשון חלפי ומשה וילנסקי )

 

לא פריטה, לא יבבה, לא לחש ולא רחש - 

לא שומעת כלום וגרוע מכך לא מרגישה כלום!

 

שמרית אור שואלת בשיר ״סתיו״: 

״ואיה אותה שמש של קיץ, ביום של שרב״

ואני עונה בתחנונים: ״היא עוד כאן! היא לגמרי כאן!

קחי אותה איתך אל השיר , בבקשה.״

שתחזור ,בסדר, אבל בזמן שלה..

 

ולסיום רוני ערן ויצחק קלפטר הכריזו על ״סוף העונה״ וגלי עטרי הבטיחה בקולה: 

״שוב עננים עוד מעט הגשם״

אז אם ״כל חלום מראה כבר את סוף העונה״

שמישהו ידאג שם למעלה שגם המציאות תראה זאת ?

 

או ש.. מישהו יקח יוזמה ויתחיל לכתוב שירי סתיו אמיתיים.
 

 

 27/9/18- הציפייה למה?
 

הציפייה למה?

 

חנן בן ארי שר ״למה לנו לרדוף אחרי הזנב של עצמנו?״ 
וחשבתי לעצמי -באמת למה?

מגיע רגע.. איפשהו באזור אמצע החיים..

שהציפייה למה שיבוא הופכת לצפייה במה שהווה,

 

שאת מנסה להאט את הרכבת האינסופית של האשליות ומבררת באילו 
תחנות ביניים כדאי לעצור,

 

שאת מסירה את סיר הלחץ האינסופי והופכת אותו לסיר מרק חם שאת 
יכולה לספוג את חומו, להתענג על טעמיו, להתעטף בהבטחתו ,להסתפק בו,

שאת מבררת כמה לייקים קיבלת על הפוסט שלך והאם מישהו בכלל הגיב ומסוגלת להתבונן בזה בעיניים מפוכחות ואפילו לחייך אל מול האין כמו אל מול היש (מודה , הרגע הזה עוד בהתהוות..),

שאת מתרגשת ממילה, ממשפט, ממבט, מנוף, משיר, ויותר מאשר את חושבת ומנתחת מה זה אומר את פשוט נוכחת שם במלואך

שאת יודעת שבסוף בסוף כל מה שנראה חשוב לא בהכרח חשוב וההפך , כשמשתנים לך ובך פני הדברים,

שאת לומדת אותך מחדש, מבפנים, ממעמקים ומבינה שלא מספיק הכרת ושאת מופתעת לגלות עוד טפח ועוד אחד

שדמעה בזווית העיין ומחנק בגרון הם סימן טוב, הם תזכורת, הם ערוץ ישיר מהגוף אל הלב שאל לך להפריע לפעולתו הטבעית

שהמחר כבר לא מבעית אותך והאתמול כבר לא משבית אותך. שמה שיש עכשיו זה בדיוק מה שיש ועם זה תעבדי הכי טוב שאת יכולה

 

שאת מבינה היטב שהחיפוש אחר משמעות הוא לא פריבילגיה אלא הוא צורך בסיסי וחיוני לך, לכולנו 
ובהקשר הזה -שאת כבר לא שואלת או לא צריכה לשאול "מדוע", אלא רק "לשם מה?"

שאת יודעת בתוכך שיש דברים שלעולם לא ישתנו , אבל על המעט שכן את תלחמי עד חורמה

ובעצם שאת המילה "להלחם" את רוצה להמיר ב"לשחרר", ששם נמצאת ה"מלחמה" האמיתית.

ומצד שני שהכל משתנה, כל הזמן, ואין לך שום דרך למנוע את זה , לכן כמאמר הידוע if you can't beat them join them""

שאת מבינה שהכמיהה להתקרב לעולם הרוח היא בעצם כמיהה להתקרב למקור של עצמך, למקום הנקי והטהור שטרם ניזוק מתהפוכות החיים,

שאת לא רודפת אחרי הזנב של עצמך ומחליטה שמה שעשית היום זה good enough,

שאת יודעת שהעובדה שאת כאן, חיה, נושמת, בריאה היא כלל לא טריוויאלית ואל לך לשכוח אותה ולו לרגע אחד.

לו הייתי משוררת..
לו הייתי משוררת הייתי משליכה אל תוך השיר (ועליו) הכל-

את כל שמחותיי ומכאוביי, את כל חוזקותיי וחולשותיי, את כל שאיפותיי ואכזבותיי,את כל הצלחותיי וכשלונותיי , את כל רגעי האומץ ואת אלה שאחז אותי בהם הפחד..

 

לו הייתי משוררת הייתי מחליפה כל יום דמויות כמו רביקוביץ שיום אחד היתה גבעה ובאחר ים, בשלישי שבלול וברביעי עץ.. (״כישופים״).

הייתי הרוח והחושך והמים גם יחד,

הייתי המלכה והשפחה, השופטת והנאשמת, הילדה והבוגרת ואפילו גבר הייתי בוחרת להיות ליום אחד..

 

לו הייתי משוררת הייתי מתה מאהבה ואז חוזרת לחיים ורואה שדבר לא קרה..

 

לו הייתי משוררת הייתי תועה במדבר, משתכרת מהנוף ,נטרפת עד כדי עלפון חושים

ולבסוף מגלה נווה מדבר כדי להרוות את צמאוני ולהרגיש בתוכי מים חיים

 

לו הייתי משוררת הייתי יורדת למצולות הים וממריאה לעננים, שוקעת לתהום הנשייה ואחר כך נמשכת מעלה למחוזות הזכרון,

 

לו הייתי משוררת הייתי מארגנת פגישה עם אלוהים ושואלת אותו-״למה?״

 

לו הייתי משוררת הייתי מסתירה את עצמי מ א׳ עד ת׳ , והייתי מגלה את עצמי מ א׳ עד ת׳

ואיש לא היה יודע מזה ומזה, וגם אני לא..

bottom of page